כולנו מכירים את זה. מחשבה אחת קטנה מופיעה בראש ולפני שאנחנו שמים לב, היא כבר תופסת מקום גדול: ״אני לא מספיק טובה״, ״בטח עשיתי משהו לא בסדר״, ״מה יהיה אם אכשל?״. לפעמים זו מחשבה על משהו שקרה אתמול, לפעמים דאגה למשהו שעוד לא קרה. אנחנו חוזרים אליה, מנתחים אותה, מנסים להבין אם היא נכונה, מתווכחים איתה ולעיתים מתנהגים כאילו היא עובדה מוגמרת. וכך, בלי לשים לב, מחשבה שעברה לנו בראש הופכת להיות הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו. אבל האם כל מחשבה שעולה לנו בראש חייבת לקבל כל כך הרבה מקום? האם אנחנו חייבים להאמין לה רק מפני שחשבנו אותה?
המחשבות שלנו הן לא בהכרח המציאות
המוח שלנו מייצר מחשבות ללא הפסקה. חלקן מועילות, חלקן מטרידות, אחרות מוזרות, סתמיות או חסרות כל חשיבות. אין לנו שליטה מלאה על המחשבות שמופיעות בתודעה, אבל אנחנו יכולים ללמוד לשנות את האופן שבו אנחנו מתייחסים אליהן. זהו אחד הרעיונות המרכזיים בגישת
ACT, תרפיית קבלה ומחויבות. הגישה אינה מבקשת מאיתנו להפסיק לחשוב מחשבות שליליות או להרגיש רק רגשות נעימים. היא מציעה ללמוד לפגוש את מה שמתרחש בתוכנו בלי להילחם בו כל הזמן ובלי לתת לכל מחשבה או רגש להכתיב את ההתנהגות שלנו.
מטרת העבודה באמצעות גישת ACT היא, בין היתר, להרחיב את היכולת שלנו לבחור כיצד לפעול, גם כאשר המחשבות והרגשות אינם משתפים פעולה, ולהמשיך להתקדם בכיוונים שחשובים לנו בחיים. אבל איך אפשר לעשות את זה בפועל? בכתבה זו אבקש להציג את ״הפינצטה״, כלי פשוט שפיתחתי במסגרת עבודתי, אשר עשוי לסייע בהתמודדות עם מחשבות חוזרות, לא נעימות, או כל מחשבה שהופכת להיות הסיפור או ההגדרה העצמית שלנו. לאחר מכן, אציע תרגול קצר ומעשי על מנת להתנסות בכלי.
הכירו את הפינצטה
זוהי פינצטה קטנה, ממשית או דמיונית, שבעזרתה אנחנו מתרגלים התבוננות במה שעובר לנו בראש. הרעיון פשוט: דמיינו שאתם יושבים בשקט ומחשבה מסוימת עולה בתודעה שלכם. במקום להמשיך איתה מיד לסיפור הבא, להתווכח איתה או לנסות לגרש אותה, אתם שולחים לעברה פינצטה דמיונית ותופסים אותה בעדינות. עכשיו אתם מחזיקים את המחשבה מול העיניים, כמו חוקר שמתבונן במשהו שמעניין אותו. אפשר לסובב אותה, לבחון אותה מכל הכיוונים, לשאול איזו צורה יש לה, איזה צבע, מה הגודל שלה ואפילו איזה טעם היה לה אילו יכולתם לטעום אותה.
למשל, עולה המחשבה ״אני לא אצליח״. במקום להיסחף מיד אל כל הסיבות שבגללן לא תצליחו, נסו לרגע לתפוס את המחשבה בפינצטה ולהתבונן בה בסקרנות, בלי למהר לקבוע אם היא טובה או רעה. פשוט להתבונן בה, כמו חוקרים: "הנה היא, מחשבה שעברה לי בראש". ניתן לראות אותה ולבחון אותה, אנחנו לא חייבים להסכים איתה, אבל גם לא חייבים להתווכח איתה. אפשר למשל לשאול את עצמנו: איזה רגש או תחושה המחשבה הזאת מעוררת? האם עולה פחד, כעס או בושה? האם אני מרגישה לחץ בחזה או כיווץ בבטן? אפשר לתת שם לרגש ולשים לב לתחושה בגוף, בלי למהר לשנות אותם.
וכעת, אפשר להרפות מהאחיזה בה. לא כדי לגרש אותה או להכריח אותה להיעלם, אלא כדי להמשיך לשים לב למה שמתרחש. העיקרון: לתפוס, לחקור, להרפות, ושוב: לתפוס, לחקור, להרפות.
להיות החוקר, לא המחשבה
לפינצטה יש תפקיד נוסף. כשאנחנו תופסים מחשבה ומתבוננים בה, אנחנו מתרגלים הבחנה חשובה: יש מחשבה, ויש מי שמבחין בה. חשבו על המשפט ״אני כישלון״. כשאנחנו שקועים במחשבה הזאת, היא עשויה להרגיש כמו הגדרה של מי שאנחנו. אבל אם אנחנו מצליחים לעצור לרגע ולומר לעצמנו: ״אני שם לב שעוברת לי עכשיו המחשבה שאני כישלון״, משהו משתנה.
כלומר, המחשבה עדיין קיימת וייתכן שהיא עדיין כואבת או מפחידה, אבל פתאום נוצר מרחק בינינו לבינה, אנחנו יכולים לראות שהיא לא חייבת להגדיר מי אנחנו. שימוש ב'פינצטה' הופך את ההבחנה הזאת לפעולה מוחשית – היא מזכירה לנו שאנחנו לא רק התוכן של המחשבות שלנו, אלא גם אלה שיכולים להבחין בהן.
רוצים לנסות? תרגול מעשי עם הפינצטה
שבו בנוחות. אפשר להיעזר בפינצטה ממשית או לדמיין אחת. בחרו מחשבה שמעסיקה אתכם לאחרונה, למשל ״אני לא אצליח״. אין צורך לבחור דווקא מחשבה קשה במיוחד. נסו לומר לעצמכם: ״עוברת לי עכשיו בראש המחשבה שאני לא אצליח״. דמיינו שאתם שולחים לעברה את הפינצטה, תופסים אותה בעדינות ומחזיקים אותה מול העיניים. התבוננו בה כמו חוקרים: אילו הייתה לה צורה, איך הייתה נראית? איזה צבע וגודל היו לה? אפשר לסובב אותה בדמיון ולהתבונן בה מזוויות שונות.
עכשיו בדקו מה המחשבה מעוררת בכם. האם אתם מרגישים פחד, בושה או כעס? אולי לחץ בחזה, כיווץ בבטן או מתח בכתפיים? נסו לתת שם למה שאתם מרגישים, בלי לשפוט ובלי למהר לשנות. כעת שימו לב להבדל בין המחשבה ובין מי שמתבונן בה. אפשר לומר לעצמכם: ״עוברת לי עכשיו מחשבה בראש. אני לא המחשבה שלי״. עכשיו הרפו מהאחיזה בה. אין פירוש הדבר שהמחשבה חייבת להיעלם. אם היא נשארת או חוזרת, אפשר לחזור ולהתבונן בה. נסו להקדיש לתרגול שתיים או שלוש דקות.
חשוב לזכור: זה אינו תרגיל הרפיה. ייתכן שתרגישו רגועים יותר, וייתכן שלא. אין צורך למדוד את הצלחתו לפי מידת הרגיעה. עצם ההתבוננות, החקירה ויצירת המרחק מהמחשבה הן מהות התרגול. המטרה אינה להפוך לאנשים שלא חושבים מחשבות מטרידות. מחשבות כאלה הן חלק טבעי מהחיים. השאלה היא מה קורה אחרי שהמחשבה מופיעה: האם אנחנו נשאבים לתוכה ונותנים לה להחליט בשבילנו, או שאנחנו יכולים להבחין בה, להכיר בקיומה ועדיין לבחור כיצד לפעול?
נניח שאתם רוצים להתקדם בעבודה, אבל המחשבה ״אין לי את מה שצריך״ מונעת מכם להגיש מועמדות לתפקיד. בעזרת הפינצטה אפשר לעצור לרגע, לתפוס את המחשבה ולשים לב מה היא מעוררת בכם: אולי פחד מכישלון, חוסר ביטחון או מתח בגוף. אחר כך אפשר להתבונן בה בלי לתת לה להחליט בשבילכם, ולשאול את עצמכם: ״מה בדיוק צריך לתפקיד הזה?״, ״מה כבר יש לי ומה אני יכול ללמוד או להשיג?״, ״האם התפקיד הזה חשוב לי מספיק כדי להתאמץ למענו?" אולי אגלה שאני יכולה להגיש מועמדות כבר עכשיו, ואולי אחליט שקודם כדאי לי להתכונן.
כך, במקום לוותר באופן אוטומטי בגלל מחשבה שעברה בראשי, אני יכול לבחון את האפשרויות ולבחור כיצד לפעול בהתאם למה שחשוב לי. זוהי אחת המטרות המרכזיות של גישת ACT: ללמוד לחיות ולפעול בהתאם לדברים שחשובים לנו, גם כשמופיעים פחד, ספק, חוסר ביטחון או כל רגש לא נעים. לפעמים הצעד הראשון הוא פשוט לתפוס לרגע מחשבה אחת, להתבונן בה ולהיזכר שאנחנו לא חייבים ללכת לכל מקום שאליו היא מובילה אותנו.
על הכותב – מולי הלפמן
פסיכולוג העובד בגישת ACT (תרפיית קבלה ומחויבות), מסייע למבוגרים, לבני נוער, לעובדים בארגונים ולספורטאים בתהליכי שינוי, התמודדות עם חרדה, שחיקה, תחושת תקיעות ומשברי חיים, ומלווה אותם בבניית חוסן נפשי וחיים בעלי משמעות. הפגישות מתקיימות בשלושה פורמטים: בקליניקה בגבעתיים, באונליין (Zoom), או ב"שיחה בהליכה" בפארק.
מקורות
Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and Commitment Therapy: The Process and Practice of Mindful Change (2nd ed.). Guilford Press
Harris, R. (2019). ACT Made Simple (2nd ed.). New Harbinger Publications